שיגעתם את רבי!
מה לא שמעתי מכל מי שחשב שהוא יחיד ומיוחד: ״עוד פעם גבס?!״, ״מכור לגבס אה?״, ״נשאר לך מה לשבור?״, ״עוד פעם אופנועים?״, ״גם מדריך עושה תאונות?״, ״מה אתה לא לומד?״...
כולם חכמים.
ובכן, אם זה באמת מעניין אתכם, הגבס הזה זה מי שאני. לטוב ולרע. ברור שהייתי מעדיף בלי, וכולי תקווה שהגבס הזה הוא הגבס האחרון, אבל אני כאן גם בזכותו. בעצם, בזכותם. כי כשאני עושה ספירת מלאי, מתברר שהייתי בגבס רק פעמיים בחיים. פעם אחת על קרסול ימין והפעם הנוכחית. זהו. לא יודע מה כולם מבלבלים בשכל.
לגבי שברים בכלל, ובכן, זה לצערי יותר נפוץ אצלי. אבל משום מה דווקא במקומות שלא מגבסים: עצמות המסרק בכף רגל ימין, עצמות המסרק בכף רגל שמאל, כמה צלעות, שתי אצבעות ועצמות כף יד שמאל, עצם בריח ימין, וגם פלטת פלטינה עם כמה ברגים בראש ירך שמאל. וזה רק השברים. את הספירה של העיקומים והסיבובים והקריעות ושפשופים כבר מזמן איבדתי. ושלא ישתמע מכך שאני ממעיט בערכם, הם פשוט בקטגוריה אחרת.
מבחינתי יש רק שני סוגי פציעות: פציעות ספורט ותאונות דרכים. הנפילות במגרשים, במסלולים, בשטח, בצילומים, במירוצים - כל אלה הן פציעות ספורט. ולמרות שהן חמורות וכואבות לא פחות, הן איכשהו מתקבלות על הדעת. כי מי שמשחק באש וכל זה.
תאונות דרכים - פציעות בתוך התנועה בכביש ציבורי - זה לא מתקבל על הדעת. בכלל. אף פעם. ולדאבוני היו לי שלוש כאלה במהלך עשרים ומשהו שנה של רכיבה: הראשונה כחודש אחרי שקיבלתי רישיון, השנייה ב-2012 והשלישית עכשיו. בראשונה לא הבנתי כלום מהחיים על אופנוע, בשניה ובשלישית (הנוכחית) אשכרה לא הקפדתי על כללים שאני מלמד יומיום. כן, מסתבר שגם מדריך הוא בנאדם.
אבל משהו עדיין מציק לי עמוק בפנים. והוא מציק כי יש דבר משותף אחד לשני הסוגים - פציעות הספורט ותאונות הדרכים: המשותף הוא אני. וזה מדאיג. זה מדאיג כי בכל אחד מהאירועים הכואבים האלה נכח אותו המוח. אמנם במהלך הזמן הוא צבר ניסיון ומיומנות וחכמה, אבל בשני דברים הוא נשאר אותו הדבר: האופי, והפגיעות להיסח הדעת.
בתאונה האחרונה, זו שאחראית לגבס בתמונה, הוסחה דעתי. הנהג של הרכב לידי נפנף לי במהירות מלוא היד מחוץ לחלון. הסתכלתי אליו, הוא הסתכל דרכי, לא מכיר אותו, הוא לא מנפנף אליי. כשהחזרתי את העיניים קדימה, התנועה כבר בלמה חזק. בום. לא באוטו, אלא על הכביש בגלל ניסיון החמיקה. גלגולים גלגולים גלגולים, ואז עוד גלגול אחד יזום הצידה אל מתחת ומעבר למעקה הבטיחות בשוליים. שיט. תנשום רגוע. אתה מכיר את הנוהל.
אז גנבו את דעתי ואני מסכן. אם בוחרים בדרך הקלה, זו הייתה הסיבה לתאונה. תמיד יותר קל להאשים מישהו אחר. אולם בועדת החקירה שניהלתי עם עצמי התברר שכשלתי בשעור הראשון שאני כל-כך גאה ללמד: מבט. לא מורידים את האישונים אל הסביבה המיידית. זה כמו לטוס קדימה ולהסתכל אחורה.
כשלתי גם בחלק חשוב מהשיעור על הגז. ״גז זה לסמן V״, אנחנו אומרים כל הזמן בהדרכות. רוכב שמחבר גז זה רוכב שיודע שהכל בסדר ושימשיך ככה. אבל אז מישהו נפנף והסתכלתי הצידה בנינוחות, ושום דבר בי לא העביר את הראש ואת האופנוע למצב של ספק. הגז היה עדיין פתוח ובסיטואציה הזו מדובר בשאננות. וכאן נכנס האופי.
במהלך חיי שמעתי שלוש אבחנות מדויקות לגבי האופי שלי: פול גז או סרק, ליצן, חי על הקצה. הזמן לימד אותי להסכים עם שלושתן. האופי שלי על האופנוע הביא אותי למקומות מדהימים. נדירים. ברכיבה ובחיים.
זו אהבת הקצה שלי שהביאה אותי לרכיבה. זה הפולגז שלי שניצח מירוצים. וזו הליצנות שלי שליטשה את הכל והגישה למי שצפה בי או הקשיב לי.
אבל זו גם אהבת הקצה שהרשתה לי להסתכל הצידה, וזו הליצנות שהחזיקה את הגז פתוח בזמן שהסתכלתי הצידה, וזה הסרק שהמוח שלי ירד אליו כשהביט בנפנוף. בום. גבס.
כן. הוא מפחיד אותי, הרכיב הזה באופי שנתן לי כל כך הרבה חיים אבל יכול גם לקחת אותם ברגע. הוא איתי שם כל הזמן על האופנוע, וגם במסגרת כל המגבלות והחוקים הוא תמיד מושך אל הקצה, מתנהג קצת כמו ליצן. וכן, אני מפחד לחזור לאופנוע. אבל בתכל׳ס, יותר מפחד ממה שיהיה איתי בלעדיו.
אז נתראה במגרש. בלי גבס.
Comments