שמש זורחת ועולה מהגולן אל מעל עמק הירדן ומי הכנרת. מכין קפה של בוקר ויושב מול האופנוע העמוס מזוודות. לאן הוא ייקח אני עוד לא באמת יודע. הדבר היחיד שידוע הוא שהכל מוכן: כלי העבודה, פחיות השימורים, קצת טחינה וירקות לשים במדורה בערב, הרבה מים לשתיה, נוזלים חיוניים לאופנוע שיוודאו שבשטח אני לא נשאר, כאלה.
הזיווד הזה לא תמיד מותקן על האופנוע. אבל הוא כן מוכן מראש תמיד, לכל מקרה שיקרה ואחליט לברוח ממציאות חיי היום יומית.
האופנוע שלי כבר די זקן, אך מעט מספרים עומדים על מד הנסועה שלו. המנוע שלו מתפקד ללא דופי. קניתי אותו מיד ראשונה מבחור שאהב אותו - כנראה פחות ממני לאור העובדה שהוא מכר לי אותו - אבל מי אני שאשפוט.
המכונה האצילית הזו הינה מכונת קרב טהורה, אופנוע ראלי אמיתי שעושה את הכל, החל משטח בהחלקות וכלה בכביש מתפתל עד הרגליות.
כשהוא לא נושא אותי על גבו הוא נח במחסן, מכוסה ואהוב, מאובק ומלוכלך כמו אופנוע שטח שעובד קשה, אך משומן ומגורז היטב כמו אופנוע כביש מתוחזק. יבש זה לא טוב. בגילו המופלג הוא גם מקפיד להזכיר לי שיש שמן במנוע ומשאיר מדי פעם סימני רטיבות שמנונית על רצפת המחסן. חתיאר.
אז כן, הוא נחשב ישן, אך הוא איכותי וחבר אמיתי לעת צרה ומאכזב לעיתים די רחוקות בתנאי שאתה שומר על תחזוקה ראויה.
אופנוע אדוונצ׳ר - לא משנה איזה מותג תבחר ואיזה דגם, ובתכל׳ס גם לא משנה מאיזו שנה - ייקח אותך באמת אבל באמת, למקומות שמגיעים רק עם אופנוע. כשהכביש ייגמר והשביל ייפתח לפנייך הוא לא יניד עפעף ויתמוך את שאיפותיך ההזויות ביותר. וכמו שמו, כן הוא: הרפתקה. חוויה מתמשכת, בלתי נגמרת, שלוקחת אותך למקומות רחוקים ואחרים. שולפת אותך הרחק הרחק מן ההמולה של הציוויליזציה החונקת ולרגע אחד ארוך ונעים אתה מרגיש כאילו אתה לבד בעולם. אחד עם השטח והכביש, משלב את שניהם בזכות מכונה שרק אתה יודע למה היא באמת מסוגלת ורק אתה מכיר את הרגשות שהיא מציפה בך.
את הקפה סיימתי. בודק שמן ומים, עובר על ברגים ספציפיים שאני כבר מכיר בהרגלי ההשתחררות שלהם, לובש את הציוד ויוצא לדרך. הרכיבה הזו מתחילה בשבילים של הילדות שלי. אגני הניקוז והאבנים השקועות בשבילים לא זזו ממקומם כבר שנים ואני מכיר היטב את מיקומם בעיניים עצומות. בתור ילד הייתי רוכב על כל מכונה שהייתה נופלת לידי בשבילים האלו.
בעליה מהירה בקווי הגובה אני מוצא את עצמי ברמת סירין ועוצר בתצפית הקבועה של חיי: מצפור לזכר חן כנרתי אחיו של אבי החורג שנהרג בלבנון. יושב בצל עץ האלה האטלנטית הענקית שמשקיפה על נופי העמק והרמה, כפרים ירדנים שאני לא יודע את שמם משנים את הנוף הישראלי בצורת הבניה שלהם וקשה שלא לשים לב להבדל ולגבול בין המדינות. בעולם מושלם הייתי יכול לעלות לרמת הגולן, לחצות את הגבול הסורי ומשם להמשיך לאירופה. חלום שלא יתגשם כנראה. לא בגלגול הזה.
אני ממשיך לכיוון עמק המעיינות דרך נחל תבור והתצפית הבאה שלי מכוכב הירדן, היא אל אותו הנוף מזוית אחרת. הדרך מתפתלת, עולה ויורדת, עד אזור בית אלפא בואכה הגלבוע. וכאן המהות של האדוונצ׳ר מתבטאת. אני עולה על כביש נוף גלבוע עד שיא הגובה ויורד דרום מזרחית מבית שאן. אחרי כל השטח הקופצני האופנוע מרגיש בפיתולים הללו כמו על מסילה מתעגלת. ואז שוב שטח ושוב הגבולות פוגשים אותי: מחסום הבקעה הצפוני. אני נוטש שם את העפר ורוכב בדרך אלון המדהימה ומלאת הצבעים המשכרים של הפריחות והמרבדים הירוקים שהגשם השאיר אחריו כמו ברכה על פני הארץ.
בערך בקו יריחו גבולות שוב מסיטים את דרכי מערבה אל הטיפוס בכביש המהיר לירושלים הבירה. ציר השטח הבא הוא דרך דיפנבייקר היורדת מעיר הקודש עד לאזור פארק קנדה ולטרון. אני במרכז הארץ, חצי שעה מתל אביב במקרה הגרוע מאוד.
חוויתי הכל בדרך הזו למעט מדבר צחיח, שגם אליו יכלתי להגיע בעזרת אזימוט נכון. האופנוע האדיר הזה כמו לא מבין למה לעזאזל אני נוסע עכשיו הביתה וגם אני פתאום מוצא את עצמי מדומם מנוע אל תוך רעשי עיר עמוסה ושוקקת חיים, רחוק כל כך מהחוויה שעברתי בדרכי אליה. דרך עקלקלה מלאת שקט, שמחה ועצבות. רגשות בלתי נתפסים בעצמתם שאלמלא סוג האופנוע הנהדר הזה לא היו נקרים בדרכי באותו אופן מיוחד.
אדוונצ׳ר זה בדיוק זה. זה גז בלתי נגמר בכביש ובשביל, עמוס בציוד, מוכן לכל התקלה ונוסע בכל תוואי שטח עם הרוכב הנכון.
אם אתה בנוי לחוויה, בחר את הכלי המתאים, לא משנה מאיזה יצרן ואיזו עדה, וצא לתור את הארץ הנהדרת הזו. כי הגבולות, לרוב, הם רק בראש.
תענוג! מקווה שלא שטפת את הכוס קפה בשביל הארומה ושאכלת איזה קוקי קטנה עם הקפה, מחוספסת מבחוץ ורכה מבפנים