כולנו יודעים כי קיים הבדל מהותי בין פורנוגרפיה לסקס. הפורנוגרפיה סובבת על גודל ותנוחות, בעוד סקס מבוסס על תשוקה ועונג. האמת היא, שהפניית רוב האנרגיה לגודל ותנוחות, יכולה להרוס חלק לא מבוטל מהתענוג שבסקס. גם לאופנועים יש את הקטע הפורנוגרפי: זוויות הטיה קיצוניות ומהירויות אסטרונומיות, מלמדות, לדעת אופנוענים רבים, על ביצים גדולות. וגודל, במיוחד בעולם הגברים, הוא תמיד עניין כבד... וגדול.
מחשבה ראשונה על טכניקה
מעצם היותי גבר, איני מעז להחריג את עצמי מהכלל. חווית האופנוענות שעברתי בשנה וחצי האחרונה הוכיחה לי מעל כל צל שספק, שגבר אני ככל הגברים, ואפילו התמחותי כפסיכולוג לא תשנה את המצב במקרה זה. על רקע זה היו 18 החודשים האחרונים מרתקים במיוחד, וסיפקו לי חומר מעניין מאוד למחשבה. הרשו לי להתחיל מהשורה התחתונה: במהלך השנה וחצי האחרונה בצעתי צעד משמעותי מהצד הפורנוגרפי של האופנוענות, אל התענוג והתשוקה שבה, לסקס טוב ובריא.
ועכשיו, אם אתם עדיין כאן, נחזור לתחילת הסיפור:
הכל החל בשיחת טלפון עם גידי פרדר. ניסיתי לשכנע אותו לפטור אותי מקורס אופנוען מאומן -א, השלב הראשון בתכנית ההדרכה לרכיבה מתקדמת של גידי. לא הבנתי מדוע אני צריך לבזבז יום שלם בתרגול טכניקות בסיסיות, ועוד על מגרש חנייה!? הסברתי לו שרכבתי כבר אי אילו עשרות אלפי קילומטרים על אופנוע, ושלמעשה אני מחפש דרך לשפר את מיומנות הרכיבה הגבוהה שלי. ניסיתי כל זווית אפשרית, אבל גידי נותר מבוצר בעמדתו, מבהיר לי באופן חד משמעי כי אין סיכוי שיוותר לי על שלב א'.
ברגע שהחל פרק התרגול המעשי, חטפתי מהלומה נוספת באגו. כעבור שעתיים נוספות הגעתי למסקנה המשפילה כי למרות הותק והקילומטרז' המכובד שצברתי ברכיבה, מעולם לא הייתי ממש מחובר לאופנוע שלי. עוד שעתיים של תרגול הבהירו לי כי מעולם לא תכננתי ולא ביצעתי אף לא פניה אחת באופן שמתקרב לתכנית וטכניקה נכונות. סיימתי את היום מדוכא ומרומם רוח כאחד; מדוכא כי הבנתי עד כמה אני לא יודע לרכוב, ומרומם רוח מהתגלית עד כמה ניתן ללמוד עוד ועוד על רכיבה.
בשבועות הבאים השקעתי מאמצים רבים בתרגול טכניקת הרכיבה אותה תרגלתי במגרש. הייתה זו חוויה ממש מכאיבה פיזית. כל תנוחת הרכיבה שלי השתנתה מקצה לקצה, וכל מיני שרירים שעד אותו זמן לא ידעתי על קיומם בגופי, החלו להכאיב, כאילו מתקוממים על העבודה שנפלה עליהם אחרי שנים של תרדמת. זאת ועוד, בנוסף לכל הצרות נאלצתי להפחית את מהירות הרכיבה באופן משמעותי. כמות הפרטים האדירה אותה נאלצתי לזכור ולהקפיד לבצע, צרכה כמויות ענק של אנרגיה וריכוז. רכיבה במהירויות להן הייתי מורגל, תוך כדי ביצוע הטכניקה החדשה, נראתה פשוט כהתאבדות...
מחשבה שניה על גודל
כעבור מספר שבועות נוספים החלטתי להרשם לקורס "אופנוען מאומן ב", הקורס אליו רציתי להגיע תוך דילוג על שלב א, ואשר מתקיים בכבישים מפותלים, אי-שם באזור הרי ירושלים. שוב נפגשנו, ה- VFR ואני, שבעה רוכבים נוספים, ושני מדריכים. הפעם הקשבתי להסברים ביתר תשומת לב, מהרגע הראשון. הדגש הונח על תכנון וביצוע מדויקים של קו התנועה, תוך שמירה על שדה ראייה מכסימלי ומרווחי בטחון מרביים. נשמע הגיוני ביותר.
ואז התחלנו לרכב. ברגעי הרכיבה הראשונים הייתי משוכנע שגידי התחלק על השכל: קו התנועה שבחר לא נראה לי הגיוני כלל. "למה להישאר בקו החיצוני כל-כך הרבה זמן? מה הגיון בכניסה כל-כך מאוחרת לפניה?..." ההגוי המהיר של גידי נתפס בעיני אגרסיבי וחד מדי, והקנאות בה דרש מאתנו להעמיק עוד ועוד את שדה הראייה נראתה לי מוגזמת. אולם הלקח שהפקתי מהמפגש הראשון שלי עם החבר'ה מרכיבה מתקדמת עזר לי להימנע מלסתום את המוח ללימוד דברים חדשים ושונים. ואכן, עד לסיום יום הרכיבה של שלב ב התברר לי סופית כי במהלך השנים בהן הייתי בטוח שאני יודע מה אני עושה, רכבתי על אופנוע כמו נגר שהתחזה לפסל בעץ.
בחודשים הבאים תפסה הרכיבה חלק נכבד בחיי. הקפדתי לצאת לאימון רכיבה אחת לשבוע לפחות, בכביש מפותל, תוך התמקדות בנושא אחד בלבד בגיחה.
בגיחה הראשונה עבדתי על הנושא שחזר על עצמו עשרות פעמים בשני שלבי ההדרכה שעברתי: "מבט, מבט... ועוד פעם מבט". ממש הכרחתי את עצמי לרכב יותר לאט מהרגיל, תוך מאמץ אדיר להפטר מההרגל המגונה שלי להביט קרוב מדי לגלגל הקדמי.
בגיחה הבאה התרכזתי בתנוחת הרכיבה. להפתעתי גיליתי כי בכל שנותיי באוכף לא קלטתי עד כמה נלחמתי עם האופנוע בזויות הטיה חריפות, ומעולם לא הנחתי לו לעשות את העבודה אותה הוא יודע כל-כך טוב לעשות בלעדי. באותה גיחה השקעתי את כל האנרגיה בחיבור הגוף לאופנוע, בזרימה הרמונית עם קו הפניה. בגיחה הבאה התרכזתי בהגוי הפוך, וכן הלאה בגיחות שבאו בהמשך, כל פעם נושא אחד למחשבה ואימון.
תוך מספר חודשים הרגשתי כיצד הרכיבה שלי משתנה באופן קיצוני. ממלחמה בכוחות הטבע, והשאלה הנצחית "כמה נמוך יש לי אומץ להשכיב את האופנוע?", הפכה חווית הרכיבה לפעילות נעימה ושלווה יותר. הייתי המום עד כמה התרחב והעמיק שדה הראייה בעקבות הגישה החדשה. תופעה זו בלטה במיוחד בכבישים אותם חשבתי שהכרתי בעל-פה. דווקא בכבישים אלה גיליתי כי ניתן לראות הרבה יותר פרטים, הרבה יותר מוקדם, ובהתאם, גם לתכנן הכל הרבה יותר מוקדם.
זן ואומנות הרכיבה
אימוני הרכיבה סיפקו לי עניין רב, וכך ביליתי מספר חודשים תוך התקדמות משמעותית בכושר הרכיבה. אך עדיין, למרות השיפור האדיר, הרגשתי לא מסופק. משהו בהרמוניה, בשלמות התמונה של הרכיבה עליה מדבר גידי ללא הרף, עדיין היה חסר לי.
העניין הציק והחלטתי לקבוע עם גידי מספר מפגשי הדרכה אישית (Coaching בעגה המקצועית). ההתחלה הייתה קשה. נדרשתי לרכב מאחוריו צמוד צמוד, תוך מיקוד בקו התנועה והימנעות מוחלטת ממיקוד המבט על האופנוע שלו. אט-אט התרגלתי לרעיון החדש, ומרגע שהצלחתי להתרכז בדרך שלפניו, תוך שאני משגיח ורואה אותו בהסתמך על הראייה המרחבית בלבד, זכיתי להפתעות חדשות; בכל פעם שהגענו אל שיאי הפניות, הבחנתי שהוא נמצא בזוית הטיה חריפה מאוד. המחשבה הראשונה שעלתה לי הייתה: "זה לא יכול להיות, אנחנו לא רוכבים מהר כל-כך, ואם הוא נמצא בזוית הטיה כל-כך חדה, זה אומר שגם אני... אז למה אני לא מרגיש שאנחנו רוכבים כל-כך מהר...?" זו הייתה הפעם הראשונה בה חדרה למוחי התובנה, עד כמה הריכוז בקו הנכון, רחוק ומוקדם ככל האפשר, משחרר את המחשבה והופך את זווית ההטיה לנושא משני בחשיבותו, תוצר לוואי של רכיבה חלקה, ולא מטרה.
הגיחות עם גידי העשירו אותי בידע נוסף שדרש תרגול מסיבי. הרגשתי שעל-מנת להטמיע את הדברים החדשים, אני זקוק לפחות ל-10 גיחות תרגול עצמאיות בין גיחה לגיחה עם גידי, ולכן הקפדתי על הפסקה של מספר חודשים בין מפגש למפגש. באחת מהגיחות העצמאיות הזמנתי חבר להצטרף אלי במושב האחורי. אותו חבר משתתף עמי בהפקת סרט דקומנטרי שעוסק גם באופנועים ואופנוענות, ובהתאם לבקשתו יצאנו לחוות את עניין הרכיבה ממקור ראשון. בכביש המוביל לנס-הרים, בהרי ירושלים, נתקלנו בקבוצת רוכבים (שלא היו מוכרים לי) על אופנועי סופר-ספורט. אמרתי לידידי כי כפי הנראה לא נצליח לעמוד בקצב שלהם עם ה-VFR, אך בכל זאת ננסה להיצמד אליהם בחלק מהדרך, רק כדי ששותפי לאוכף יוכל להתרשם כיצד אחרים רוכבים.
להפתעתי העצומה התרחש תסריט שונה לחלוטין, ומה שנראה לפנינו היה פשוט מפחיד. האופנועים שלפנינו הושכבו לזוויות הטיה מטורפות, תוך תיקוני הגוי של הרוכב, חמש ויותר פעמים בכל עיקול. סגנון הרכיבה התזזיתי של החבורה שלפני יצר מהומה מיותרת בכל פניה, ונראה כי לאף אחד מהרוכבים אין מושג לאן הוא בדיוק רוכב. מעניין מה היה חושב אחד מהם אילו הביט לאחור, וראה אותנו מאחורי כל הבלגאן, שני רוכבים על VFR, משייטים בשלווה. במהלך כל העלייה מבית-שמש לא עבר המנוע 8,000 סל"ד, והכל בזכות תכנון לפחות שתי פניות קדימה, וניצול מכסימלי של שדה הראייה...
אותו מקרה בנס-הרים היווה מבחינתי ציון דרך בתהליך השנוי שעברתי. חווית הרכיבה החלה להעמיק לתחומים מעניינים יותר, ולו בזכות הקריטריונים שהצלחתי לפתח כדי לשפוט את הרכיבה שלי. רכיבה שנראית, או יותר נכון, מרגישה לי מאוד מהירה, וכשהגוף שלי מקשיח באוכף, ברור לי שמשהו לא בסדר ברכיבה שלי. לעומת זאת, כשהכל זורם, הדופק לא משתולל, הגוף נינוח ואני נהנה מכל רגע, ברור לי שאני רוכב נכון.
לצערי עלי לאכזב את כל מי שמצפה לפאנץ'-ליין סקסי או רוחני כמו "גידלתי זוג ב#$&% גדולות"; "מי יכול עליי? מי?"; "עכשיו אני הרוכב המהיר ביותר בהר", ו"אני מסוגל לשייף את הרגליות לאבק אלומיניום דק!". אפילו לא דומה לזה. רכבתי עם רוכבים כמו דני אנגלברג ואלי פנגס, שניהם מדריכים מבית הספר בו למדתי. עד לקצב הרכיבה המכסימלי שלי הרגשתי כאילו חוברתי לזנב שלהם בדבק. מאותה נקודה בה הסצינה הופכת למהירה ומסוכנת מבחינתי, שני השדים הצעירים נעלמים לי תוך ריקוד אלגנטי מרגלית לרגלית. שניהם רוכבים הרבה יותר טוב ממני, הן בזכות מיומנות גבוהה יותר, והן משום שבגילי וברמת הכושר הגופני שלי, רכיבה בקצב שמבחינתם הוא בטוח, פירושה סיכון נוראי מבחינתי.
הצמיג הקדמי שלי עדיין לא משויף עד הדופן, ויש הרבה רוכבים מהירים ממני. לאחרונה, שוב בנס-הרים, נתקלתי ברוכב CBR600 עם סגנון מופלא. הצטרפתי אליו למספר פניות (לא יודע מיהו עד היום), והתמוגגתי מקצב וסגנון הרכיבה שלו. כעבור שלושה טיולים מהירים למדי במעלה ומורד ההר, החלטתי שאני לא מוכן לרכב כל-כך מהר בכביש ציבורי. החמאתי לו על הרכיבה וחזרתי לתל-אביב. מקרה זה הוכיח לי כי הרכיבה בתוך מסגרת מגבלות ברורה כבר אינה מאיימת על האגו שלי, והבונוס הגדול של שמירה על המגבלות מתבטא בחווית רכיבה חלקה ומהנה, תוך תחושה ברורה של שליטה במצב.
אילו רציתי לסכם בקצרה את 18 החודשים האחרונים, הייתי אומר שחווית הרכיבה שינתה פניה ממבחן בלתי פוסק של גודל האשכים, לשאיפה מתמדת לרכב באומנות ומקצועיות גבוהות ככל האפשר. אני בהחלט רוכב מהר יותר מבעבר, ויחד עם זאת לוקח פחות סיכונים. למרות העלייה בקצב הרכיבה, זוויות ההטיה נותרו כפי שהיו, וזו הוכחה ניצחת לכך שזווית הטיה קיצונית אינה בהכרח עדות לרכיבה מהירה, או נכונה לצורך העניין.
השאלה המתבקשת להיכתב לסיכום היא כמובן: "האם הגודל באמת קובע?" היום ברור לי כי גם כשמדובר באופנועים, הגודל בהחלט חשוב. אולם התשוקה האמיתית, תחושת השחרור האולטימטיבית... בקיצור, איכות הסקס - תלויה בהחלט בטכניקה.
תגובות