אחת הטעויות הנפוצות ביותר אצל רוכבים - בין אם מתחילים טריים ובין אם וותיקים בעלי נסיון - היא אי-הקפדה על ישיבה בקו אחד עם האופנוע. הכוונה היא שכאשר האופנוע מוטה ימינה לצורך הדוגמא, גם גוף הרוכב יטה ימינה ובעצם יישאר בקו אחד עם מרכז האופנוע.
הטעות בדרך כלל נובעת מחוסר תשומת לב לפרט זה, אבל במקרים רבים נובעת גם מהחשש מההטיה. התוצאה אם כן, היא מצב בו גוף הרוכב נוטה ההיפך מהטיית האופנוע, כלומר שבאותה דוגמא בה האופנוע נוטה ימינה הרוכב נוטה פחות ימינה מהאופנוע, כלומר מעט שמאלה מקו האמצע.
הבעיה היא שהפיזיקה (או המציאות לצורך הדיון) מתייחסת לחבילה השלמה, המורכבת מהאופנוע והרוכב ביחד. לכן שינויים ביחס שביניהם משפיעים על האחיזה ועל קו התנועה.
בואו נתייחס לדוגמא בה האופנוע מוטה ימינה בפניה ימנית, כשהרוכב נמצא בדיוק במרכז האופנוע. נניח שהאופנוע נע במהירות ובזווית קבועה לכל אורך ההטיה ובכך מייצר רדיוס קבוע המתאים לדרך. כעת הרוכב מגיע לאותה פניה, אך במקום לשבת במרכז האופנוע הוא מושך את פלג הגוף העליון שלו מעט שמאלה מקו האמצע של האופנוע. למרות ששאר הנתונים לא השתנו (אותה זווית הטיה ואותה מהירות), רדיוס הפניה של האופנוע גדל מעט והוא מתחיל להתקרב לקו ההפרדה בין הנתיבים.
מדוע?
אמרנו שהפיזיקה מתייחסת לחבילה השלמה של רוכב ואופנוע, ולכן תזוזת הרוכב הרחק מכיוון הפניה (שמאלה במקרה זה) שינתה את מיקום מרכז הכובד ולכן הגדילה את הרדיוס.
אז למה צריך להקפיד על מיקום הגוף ביחס לקו האמצע של האופנוע? כי אם אותו רוכב מהדוגמא שלנו אשר גופו "מתנגד" להטיה ימינה (נמצא משמאל לקו האמצע של האופנוע) מתחיל כאמור להתקרב לקו ההפרדה של הנתיב הנגדי, עליו להשכיב יותר נמוך כדי לתקן את השינוי לרעה שנוצר ברדיוס.
הווה אומר, שבאותה סיטואציה, רוכב אשר מקפיד שפלג הגוף העליון שלו יהיה בקו האמצע של האופנוע תמיד ישכיב פחות מרוכב אשר מתנגד להטיה (באותה מהירות כמובן). כלומר אותו רוכב ירוויח אחיזה בצמיגים בגלל שהשכיב פחות, חד וחלק.
כמובן שמשיכת פלג הגוף העליון פנימה (לכיוון ההטיה) תיתן את האפקט ההפוך. רוכב אשר יגיע לאותה פניה ימנית ויזיז את פלג הגוף העליון שלו ימינה מקו האמצע של האופנוע, הרדיוס אותו מבצע האופנוע יקטן. כדי לתקן מצב זה יכול הרוכב להשכיב עוד פחות ובכך להרוויח אחיזה נוספת בצמיגים.
מצב זה שימושי ביותר במצבים בהם האחיזה מוטלת בספק. כמו גשם, או חול על הכביש. לדוגמא, רוכב אשר נכנס לכיכר חלקה כשהכביש רטוב, ישמח לשמור על אופנוע זקוף ככל הניתן כדי לקבל כמה שיותר אחיזה בצמיגים. לשם כך הוא יכול לבחור: או לרכב לאט מאוד וכתוצאה מכך להשכיב מעט, או להגדיל את המהירות אך למשוך את פלג הגוף העליון שמאלה מקו האמצע של האופנוע, ובכך לשמר את זווית ההטיה המועטה למרות העליה במהירות.
אותה מהירות, פחות הטיה, יותר גז. כל גרם שאנו מזיזים הצידה מקו האמצע של האופנוע משפיע!
אז בפעם הבאה שאתם נכנסים לפניה ארוכה (לדוגמא בעליה למחלף), שאלו את עצמכם האם שתי הידיים שלכם נמצאות במנח שווה? האם החזה במרכז האופנוע? האם הראש שלי בדיוק באמצע בין המראות?
אם תגלו שלא ותקפידו לתקן למרכז, תראו מיד שהאופנוע מהדק את הפניה ותוכלו להשכיב פחות, ובכך להגדיל את מרווח הבטיחות שלכם.
תנו בגז (אבל עם שכל),
שי נוה וצוות 'אופנוען מאומן'
Comments